🌿 הפרח שמעל האיקונה

בכפר קטן בצפון יוון, בין הרים ירוקים וערפילי בוקר, עמד בית אבן בן מאה שנה. הקירות מסוידים בלבן, הגג רעפים אדומים, והדלת עשויה עץ ישן, כבד וחרוק. בתוך הבית, מעל שולחן עץ אורן כבד, תלויה איקונה: מריה הקדושה מחזיקה את הילד, מבטה עדין, הקווים מצוירים בזהב דהוי.

מעל האיקונה, תלוי צרור קטן של פרחי היפריקון — Υπερικόν, כפי שכינו אותו היוונים עוד מימי קדם. דורות על דורות תלו אותו שם, כמו קמע שומר.

פנאיוטיס, ראש המשפחה, היה זה שתלה אותו בפעם האחרונה. זה קרה בערב חם מידי וארוך מידי של קיץ, השרב שלא נשבר הכניע את הכל בעייפות. בנו, ניקולאס, שכב אז במיטה, פניו אל הקיר, לא מדבר, לא אוכל. ימים שלמים של עצבות שחורה אחרי שאיריני, אשתו האהובה, מתה לפתע ממחלה שלא הותירה זמן.

פנאיוטיס ידע מה לעשות. הוא לקח את נכדו הקטן, סטברוס, שהיה אז בן שש, ירדו יחד אל המדרון מאחורי הבית. בין סלעים רטובים וקוצים חדים חיפשו את ההיפריקום. כשהגיעו אליו, כרע פנאיוטיס,וקטף בידו צרור של ענפים דקים, קשר אותו בחוט משי ישן.
כשחזרו, תלה את הצרור מעל האיקונה ולחש: “רוח רעה, לכי לך. כאן אין לך מקום.”

למחרת ניקולאס פקח עיניים. שתה מרק. אמר מילה ראשונה אחרי שבועות: “תודה.”

שנים חלפו. סטברוס גדל. עזב את הכפר, עבר לאתונה. למד רפואה והתמחה בטיפול בדיכאון. למד על סרוטונין, דופמין, תרופות ומוליכים עצביים. ידע להסביר כל סערת נפש במילים מודרניות. אבל אפילו במרפאתו באתונה, בין התיקים והקליניקה הנקייה, החזיק סטברוס עציץ קטן על אדן החלון. מבחוץ, חשוף לשמש הישירה ולרוחות שלפעמים הביאו רסס מלח מהים. באביב העציץ ליבלב בירוק ובצהוב. היפריקום.

ערב אחד, קיבל טלפון: “סטברוס, תחזור הביתה. אבא שוכב במיטה כבר ימים. שותק. לא קם.”
בלי לחשוב הרבה, הוא קיפל את מחברת הפגישות, כיבה את האור, השליך כמה בגדים לתיק קטן ויצא לרחוב. לא היה זמן לחכות לאוטובוס שיבוא בבוקר. הוא נכנס לרכב הקטן שלו — סובארו לבנה, עם כתם חלודה בכנף שמאל — ונסע צפונה.
כשנכנס אל הבית מצא את ניקולאס שכב כמו אז, פניו לקיר, מבטו קפוא. לידו ישבה קטרינה, אמו של ניקולאס, סבתו של סטברוס. בת תשעים, קמוטה כמו עץ זית עתיק.

קטרינה קמה אליו לאט, אחזה בידו. “לך תביא את הפרח, כמו שסבא שלך עשה.”

סטברוס ידע שזה לא כתוב בשום ספר. אבל גם ידע שלפעמים צריך משהו שאי אפשר לשים במרשם. הוא ירד מהשביל, לתוך החושך, בין הקוצים שהרטיב הלילה. ירח מלא האיר את הגבעות. סטברוס מצא את ההיפריקום. קודקוד צהוב קטן, כמו שמש. הוא כרע, קטף בעדינות צרור, כרך יחד עם ענף זית במטפחת משי אדומה וחזר הביתה.

בידיים יציבות תלה אותו מעל האיקונה. ליטף את כתפו של אביו. התיישב לידו כל הלילה. לא רופא ולא מרפא, רק בן שמגרש רוחות עם צרור פרחים קטן.

בבוקר ניקולאס פקח עיניים. ראה את הצרור הצהוב מעל מריה הקדושה, נשם עמוק ואמר: “הילד שלי.”
סטברוס חייך. גם המדע, גם האדמה, גם הידיים שהולכות בשקט בין הסלעים — כולם מרפאים.
כי לפעמים צריך גלולה. ולפעמים צריך פרח. ולפעמים צריך רק מישהו שיתלה לך קצת אור מעל הדלת.