עוד בוקר רגיל בכיתה, מתח, התמודדות. ואז הכול משתנה
בוקר טוב. אפרים נכנס אל הכיתה. על הקירות עדיין תלויים אותם פלקטים מצוירים, לוח המשימות המוכר, פינת המשחקים שכבר ראה מאות פעמים.
הוא מתיישב במקומו, וכמו תמיד כשהוא רואה את הכיסאות המסודרים בשורות ואת השולחן שעליו קיבל פעם ציון "לא מספיק". הבטן מתכווצת.
הזיכרונות חוזרים: צחוקים של ילדים מאחוריו, המורה שתקנה אותו פעם מול כולם, התחושה שהוא לא מצליח כמו אחרים. המחשבות עולות אוטומטית: אני לא מספיק טוב. שוב יצחקו עלי.
בהפסקה, אחד הילדים נוגע בכתפו. אפרים מיד נדרך. המוח מפרש זאת כעוד רגע של דחייה. הוא זז הצידה, נסגר בעצמו, מבטיח לעצמו שהפעם לא ישתף פעולה.
ואז הכול משתנה
אבל באותו יום, המורה לוקחת את הכיתה ליער. עם הצעד הראשון החוצה משהו משתנה: אור השמש מסנוור בעדינות, ריח האדמה עולה מהקרקע הלחה, עלים נושרים ונרמסים תחת נעליו.
אפרים מרים עיניים ורואה ציפורים עפות בין הענפים. הנשימה שלו מתארכת, המתח יורד. בלי לשים לב, רמות הסרוטונין במוח עולות, והוא מרגיש רוגע, אפילו שמחה קטנה בפנים.
פתאום, כשהילד מאתמול מתקרב אליו, אפרים לא קופא. במקום להרגיש מותקף, הוא מבחין שהילד מחזיק בידו מקל ומחייך: "בוא נבנה מחנה מענפים."
משהו במוח מפרש את הסיטואציה אחרת. לא כאיום, אלא כהזמנה. אפרים מהנהן, מתכופף יחד אתו, ומתחיל לסדר את הענפים.
כשהם עומדים זה לצד זה ומחברים את הגג של בית היער הקטן, אפרים מגלה שהוא צוחק.
הילד שחשב שפעם צוחק עליו, צוחק אתו. החרדה נמסה, הגמישות הרגשית מאפשרת תגובה חדשה, וממנה נולדת ידידות ראשונה.
ובסוף היום, כשחוזרים אל ארבעת הקירות, אפרים כבר לא אותו ילד שנכנס אליהם בבוקר. עכשיו יש לו חוויה אחרת שתשב לו בזיכרון, חוויה שבה אפשר לפרש מחדש את העולם, ולגלות שהוא גם מקום בטוח ושמח.
למה זה קורה?
מחקרים מצביעים על כך שהשהות בטבע, ובייחוד ביער, מעלה את רמות הסרוטונין במוח. סרוטונין הוא מוליך עצבי הקשור בוויסות מצב הרוח, רמת האושר והתחושה הכללית של רווחה נפשית.
כאשר רמות הסרוטונין עולות, מתרחשת השפעה רחבה: הגמישות הרגשית גדלה, דיכאון וחרדה פוחתים, והיכולת ליצור ולתחזק קשרים חברתיים משתפרת.
איך מרגיש בגוף הצפה של סרוטונין? דמיינו יום שמש בסוף החורף, כשהכול ירוק ומנוקד במרבדי פרחים אדומים. אתם מרימים את הראש לרגע, מבחינים בהפתעה במראה הנהדר, ואומרים בהתפעלות "ואו, איזה יופי!" .
זה היה רגע של שחרור סרוטונין.
כמה אירועים כאלה יש לנו בטבע? יכול להיות כל כמה דקות. באופן הזה הסרוטונין פשוט נשאר גבוה במשך שעות.
בטבע הילדים פתוחים יותר ליצור חברויות חדשות ולפרש סיטואציות חברתיות באופן חיובי, במקום להפעיל את פרשנות האוטומטית של דחייה או כישלון.
בנוסף, הגמישות הרגשית מאפשרת רכישת הרגלים חדשים, פיתוח סבלנות, והגברת היכולת להקשיב ולהתרכז.
היער והסרוטונין פשוט יוצרים סביבת למידה טובה יותר. פחות מתח, יותר גמישות מחשבתית, יותר התלהבות. למידה הופכת למשהו מהנה, כיף.
רוצים לשמוע עוד על קורס מחנכי יער? לחצו על הכפתור למטה